Actions

1 הפרק

< The Adventures of Pinocchio - 1(Redirected from Le avventure di Pinocchio - Capitolo 1/Hebrew)

פעם אחת היה...
"מלך!" כנראה יאמרו קוראיי הקטנים.
לא, ילדים, טעות בידכם. פעם אחת היה בול-עץ.
לא היה זה בול עוץ מן המפוארים, אלא בול-עץ פשוט מאלה שמכניסים לאח בימות החורף הקרים כדי לחמם את הבתים.
אין אני יודע כיצד כל זה קרה, אך יום בהיר אחד הגיע בול-עץ זה אל בית-המלאכה של נגר ישיש. שמו היה אנטוניו, אך כולם כינוהו "רב-אומן דובדבן" מפני שצבע אפו היה אדום כצבע דובדבן בשל.
כאשר רב-אומן דובדבן הביט וראה את בול-העץ הוא נתמלא שמחה. הוא שפשף את כפות-ידיו ולחש לעצמו:
"בול-עץ זה הגיע בזמן המתאים. אעשהו לרגל-של-שולחן."
וכך עשה. מיד אחז בגרזן המושחז. הוא רצה להסיר את קליפת-העץ ולשייפו, אך כאשר הניף את הגרזן, ידו התאבנה ונשארה תלויה באוויר, מפני שנשמע באוזניו קול דק שאמר:
"אל תכה אותי כה חזק!"
כמה רב-אומן דובדבן הופתע!
הוא הביט סביב כדי לראות מאין בא אותו קול, אך לא ראה איש. הוא הביט מתחת לכסאו, אך לא ראה איש. הוא פתח את הארון והביט, אך לא ראה איש. הוא הביט אל תוך הסל, אך לא ראה איש. הוא פתח את דלת בית-המלאכה והעיף מבט ברחוב, אך לא ראה איש! מה מתרחש כאן?
"הבינותי," סח רב-אומן דובדבן, צחק וגירד את הפאה הנכרית שעל פדחתו, "נראה כי שגיתי בדמיונות ובדיתי מלבי את אותו קול. וכעת, נחזור לעבודה!"
ושוב נטל הוא את גרזנו והיכה בכוח על בול-העץ.
"אוי! מכאיב אתה לי!" זעק הקול הדק.
כעת הדבר נמאס לרב-אומן דובדבן. עיניו יצאו מחוריהן מרוב אימה ובעתה, פיו נפער לרווחה ולשונו נשמטה עד לסנטרו. מראהו היה כמראה פסל-של-פנים על מזרקת-מים.
כאשר חזר אליו כוח הדיבר, פתח רב-אומן דובדבן את פיו. הוא שקשק וגמגם מרוב בעתה ואמר:
"מאין בא אותו קול דק שאמר 'אוי'? הרי אין כאן איש. אפשר שבול-העץ למד לבכות כמו ילד קטן? איני סבור שכך. הרי זה בול-עץ שמכניסם לאח, עץ פשוט ככל העצים שניתן לשרוף באש. אני באמת צריך לבשל שעועית. אבל...אולי באמת מישהו מסתתר בתוכו. אם מישהו מסתתר בפנים, זוהי צרתו. אלמדו לקח!"
ואחר שאמר דברים אלו, נטל את בול-העץ המסכן והטיחו בלי רחם על קירות החדר.
אחר האזין, וניסה לשמוע את הקול הדק. הוא המתין שתי דקות, אך לא שמע דבר. המתין חמש דקות, אך לא שמע דבר. המתין עשר דקות, אך לא שמע דבר!
"הבינותי," סח רב-אומן דובדבן. הוא אילץ את עצמו לצחוק ופרע את פאתו, "מובן שבדיתי מליבי את אותו קול דק. נחזור לעבודה!"
ומפני שרב-אומן דובדבן היה מבוהל עד מוות, הוא החל לשיר כדי להשיב את נפשו עליו.
בינתיים הניח את הגרזן ונטל את המקצועה כדי להקציע את בול-העץ ולהבריקו. אך כאשר הקציעו, שמע את הקול הדק מצחקק ואומר:
"חדל! מדגדג אותי אתה בכל אברי גופי!"
כעת רב-אומן דובדבן נפל כנשוך-נחש. כאשר פקח את עיניו גילה שהוא יושב על רצפת החדר.
פניו נראו שונות. אף צבע אפו נשתנה. הוא לא היה אדום כמקודם, אלא הסגיל מרוב בעתה.

Come andò che maestro Ciliegia, falegname, trovò un pezzo di legno, che piangeva e rideva come un bambino.

C’era una volta…

- Un re! - diranno subito i miei piccoli lettori.

No, ragazzi, avete sbagliato. C’era una volta un pezzo di legno.

Non era un legno di lusso, ma un semplice pezzo da catasta, di quelli che d’inverno si mettono nelle stufe e nei caminetti per accendere il fuoco e per riscaldare le stanze.

Non so come andasse, ma il fatto gli è che un bel giorno questo pezzo di legno capitò nella bottega di un vecchio falegname, il quale aveva nome mastr’Antonio, se non che tutti lo chiamavano maestro Ciliegia, per via della punta del suo naso, che era sempre lustra e paonazza, come una ciliegia matura.

Appena maestro Ciliegia ebbe visto quel pezzo di legno, si rallegrò tutto e dandosi una fregatina di mani per la contentezza, borbottò a mezza voce:

- Questo legno è capitato a tempo: voglio servirmene per fare una gamba di tavolino.

Detto fatto, prese subito l’ascia arrotata per cominciare a levargli la scorza e a digrossarlo, ma quando fu lì per lasciare andare la prima asciata, rimase col braccio sospeso in aria, perché sentì una vocina sottile, che disse raccomandandosi:

- Non mi picchiar tanto forte!

Figuratevi come rimase quel buon vecchio di maestro Ciliegia!

Girò gli occhi smarriti intorno alla stanza per vedere di dove mai poteva essere uscita quella vocina, e non vide nessuno! Guardò sotto il banco, e nessuno; guardò dentro un armadio che stava sempre chiuso, e nessuno; guardò nel corbello dei trucioli e della segatura, e nessuno; apri l’uscio di bottega per dare un’occhiata anche sulla strada, e nessuno! O dunque?…

- Ho capito; - disse allora ridendo e grattandosi la parrucca, - si vede che quella vocina me la sono figurata io. Rimettiamoci a lavorare.

E ripresa l’ascia in mano, tirò giù un solennissimo colpo sul pezzo di legno.

- Ohi! tu m’hai fatto male! - gridò rammaricandosi la solita vocina.

Questa volta maestro Ciliegia resta di stucco, cogli occhi fuori del capo per la paura, colla bocca spalancata e colla lingua giù ciondoloni fino al mento, come un mascherone da fontana. Appena riebbe l’uso della parola, cominciò a dire tremando e balbettando dallo spavento:

- Ma di dove sarà uscita questa vocina che ha detto ohi?… Eppure qui non c’è anima viva. Che sia per caso questo pezzo di legno che abbia imparato a piangere e a lamentarsi come un bambino? Io non lo posso credere. Questo legno eccolo qui; è un pezzo di legno da caminetto, come tutti gli altri, e a buttarlo sul fuoco, c’è da far bollire una pentola di fagioli… O dunque? Che ci sia nascosto dentro qualcuno? Se c’è nascosto qualcuno, tanto peggio per lui. Ora l’accomodo io!

E così dicendo, agguantò con tutt’e due le mani quel povero pezzo di legno e si pose a sbatacchiarlo senza carità contro le pareti della stanza.

Poi si messe in ascolto, per sentire se c’era qualche vocina che si lamentasse. Aspettò due minuti, e nulla; cinque minuti, e nulla; dieci minuti, e nulla!

- Ho capito, - disse allora sforzandosi di ridere e arruffandosi la parrucca, - si vede che quella vocina che ha detto ohi, me la sono figurata io! Rimettiamoci a lavorare.

E perché gli era entrata addosso una gran paura, si provò a canterellare per farsi un po’ di coraggio.

Intanto, posata da una parte l’ascia, prese in mano la pialla, per piallare e tirare a pulimento il pezzo di legno; ma nel mentre che lo piallava in su e in giù, sentì la solita vocina che gli disse ridendo:

- Smetti! tu mi fai il pizzicorino sul corpo!

Questa volta il povero maestro Ciliegia cadde giù come fulminato. Quando riaprì gli occhi, si trovò seduto per terra.

Il suo viso pareva trasfigurato, e perfino la punta del naso, di paonazza come era quasi sempre, gli era diventata turchina dalla gran paura.