Actions

2 הפרק

< The Adventures of Pinocchio - 2

ברגע זה ממש נקש אדם על דלת החדר.
"יבוא," סח הנגר, אך לא היה בכוחו לזדקף על רגליו.
אל בית-המלאכה נכנס זקן זריז. שמו של הזקן היה ג'פטו, אך כאשר ילדי הסביבה רצו להעלות את חמתו, כינוהו "פולנדינה", מפני שצבע פאתו הייתה כצבע המאכל הקרוי בשם זה המפיקים מדייסת-התירס.
ג'פטו התרגז תמיד לשמע כינוי זה. אין לקרוא לו פולנדינה! ברגעים אלו היה הופך לחיית-פרא אכזרית, אשר דבר לא יכול לעצרה.
"שלום לך, אנטוניו," אמר ג'פטו, "מדוע יושב אתה על הרצפה?"
"מלמד אנכי את הנמלים חשבון."
"בהצלחה!"
"למה הגעת אליי, ידידי ג'פטו?"
"רגליי הביאו אותי לכאן. מר אנטוניו, דע לך כי באתי לבקש ממך דבר-מה."
"הנני לשירותך," סח הנגר וכרע על ברכיו.
"בבוקר זה, רעיון עלה בראשי."
"הבה ונשמע מהו."
"עלה במוחי הרעיון ליצור בובת-עץ יפה. בובה מופלאה היודעת לזמר, לחול במחולות, להילחם בחרבות ולקפץ באוויר. רוצה אני לטייל ברחבי תבל עם אותה בובה כדי להרוויח מעט כסף ולקנות לחם ויין. מהי דעתך?"
"יפה מאוד, פולנדינה!" קרא הקול הדק. לא ידוע מאין בא.
כאשר ג'פטו שמע שמכנים אותו פולנדינה, הוא רתח מזעם והאדים כסלק. הוא פנה אל הנגר וסח בזעף רב:
"מדוע מעליב אתה אותי?"
"מיהו זה המעליבך?"
"כינית אותי פולנדינה!"
"אין זה אני."
"מיד תאמר כי אמרתי זאת בעצמי. יודע אני כי אתה הוא זה."
"לא!"
"כן!"
"לא!"
"כן!"
השניים בערו מכעס והחלו לנשוך, לשרוט, להכות ולמעוך זה-את-זה.
התגרה נסתיימה, ורב-אומן אנטוניו גילה כי הוא אוחז את פאתו הצהובה של ג'פטו, וג'פטו ראה כי פאתו האפורה של הנגר נמצאת בפיו.
"החזר לי את פאתי," סח רב-אומן אנטוניו.
"ואתה החזר את פאתי, ונוכל להשכין שלום."
כל זקן לקח את פאתו. לחצו הם את ידיהם ונדרו להיות ידידים ורעים עד מותם.
"ג'פטו," סח הנגר אחרי לחיצות-הידיים, "מה אתה רוצה ממני?"
"רוצה אני בול-עץ כדי להכין בובה. התוכל לתת אותו לי?"
רב-אומן אנטוניו לא ידע אושר גדול מזה. הוא הלך מיד בשמחה להוריד מעל שולחנו את בול-העץ שהבהילו עד מוות. אך כשרצה לתת אותו לרעהו, זינק בול העץ מידיו והיכה ברגליו הגרומות של ג'פטו.
"אוי! נותן אתה מתנות בדרך יפה! כמעט ונהייתי נכה בגלל מכותיך!"
"אין זה אני!"
"מובן שאני עשיתי זאת!"
"הכל קרה בגלל בול-העץ..."
"ברור כי כל זה בגלל בול-העץ, אך אתה זרקת אותו על רגליי!"
"לא עשיתי זאת!"
"רמאי!"
"ג'פטו, אם תעליבני, אכנה אותך פולנדינה!"
"אוויל!"
"פולנדינה!"
"חמור!"
"פולנדינה!"
"קוף כעור!"
"פולנדינה!"
כאשר ג'פטו שמע את המילה פולנדינה בשלישית, בערה חמתו עד להשחית והוא זינק על הנגר. והם היכו זה-את-זה מכות איומות.
התגרה נסתיימה, ולרב-אומן אנטוניו היו עוד שריטות על אפו, ולג'פטו חסרו שני כפתורים באדרת. כך כל אחד שילם את חשבונו, והם נדרו להיות חברים עד מותם.
ג'פטו נטל את בול-העץ, הודה לרב-אומן אנטוניו וחזר צולע לביתו.

Liberato dalla prigione, si avvia per tornare a casa della Fata; ma lungo la strada trova un serpente orribile, e poi rimane preso alla tagliuola.

Figuratevi l’allegrezza di Pinocchio, quando si sentì libero. Senza stare a dire che è e che non è, uscì subito fuori della città e riprese la strada che doveva ricondurlo alla Casina della Fata.

A motivo del tempo piovigginoso, la strada era diventata tutta un pantano e ci si andava fino a mezza gamba.

Ma il burattino non se ne dava per inteso.

Tormentato dalla passione di rivedere il suo babbo e la sua sorellina dai capelli turchini, correva a salti come un cane levriero, e nel correre le pillacchere gli schizzavano fin sopra il berretto. Intanto andava dicendo fra sé e sé:

- Quante disgrazie mi sono accadute… E me le merito! perché io sono un burattino testardo e piccoso… e voglio far sempre tutte le cose a modo mio, senza dar retta a quelli che mi voglion bene e che hanno mille volte più giudizio di me!… Ma da questa volta in là, faccio proponimento di cambiar vita e di diventare un ragazzo ammodo e ubbidiente… Tanto ormai ho bell’e visto che i ragazzi, a essere disubbidienti, ci scapitano sempre e non ne infilano mai una per il su’ verso. E il mio babbo mi avrà aspettato?… Ce lo troverò a casa della Fata? È tanto tempo, pover’uomo, che non lo vedo più, che mi struggo di fargli mille carezze e di finirlo dai baci! E la Fata mi perdonerà la brutta azione che le ho fatto?… E pensare che ho ricevuto da lei tante attenzioni e tante cure amorose… e pensare che se oggi son sempre vivo, lo debbo a lei! Ma si può dare un ragazzo più ingrato e più senza cuore di me?…

Nel tempo che diceva così, si fermò tutt’a un tratto spaventato e fece quattro passi indietro.

Che cosa aveva veduto?…

Aveva veduto un grosso Serpente, disteso attraverso alla strada, che aveva la pelle verde, gli occhi di fuoco e la coda appuntuta, che gli fumava come una cappa di camino.

Impossibile immaginarsi la paura del burattino: il quale, allontanatosi più di mezzo chilometro, si mise a sedere sopra un monticello di sassi, aspettando che il Serpente se ne andasse una buona volta per i fatti suoi e lasciasse libero il passo della strada.

Aspettò un’ora; due ore; tre ore; ma il Serpente era sempre là, e, anche di lontano, si vedeva il rosseggiare de’ suoi occhi di fuoco e la colonna di fumo che gli usciva dalla punta della coda.

Allora Pinocchio, figurandosi di aver coraggio, si avvicinò a pochi passi di distanza, e facendo una vocina dolce, insinuante e sottile, disse al Serpente:

- Scusi, signor Serpente, che mi farebbe il piacere di tirarsi un pochino da una parte, tanto da lasciarmi passare?

Fu lo stesso che dire al muro. Nessuno si mosse.

Allora riprese colla solita vocina:

- Deve sapere, signor Serpente, che io vado a casa, dove c’è il mio babbo che mi aspetta e che è tanto tempo che non lo vedo più!… Si contenta dunque che io seguiti per la mia strada?

Aspettò un segno di risposta a quella dimanda: ma la risposta non venne: anzi il Serpente, che fin allora pareva arzillo e pieno di vita, diventò immobile e quasi irrigidito. Gli occhi gli si chiusero e la coda gli smesse di fumare.

- Che sia morto davvero?… - disse Pinocchio, dandosi una fregatina di mani dalla gran contentezza: e senza mettere tempo in mezzo, fece l’atto di scavalcarlo, per passare dall’altra parte della strada. Ma non aveva ancora finito di alzare la gamba, che il Serpente si rizzò all’improvviso, come una molla scattata: e il burattino, nel tirarsi indietro, spaventato, inciampò e cadde per terra.

E per l’appunto cadde così male, che restò col capo conficcato nel fango della strada e con le gambe ritte su in aria.

Alla vista di quel burattino, che sgambettava a capofitto con una velocità incredibile il Serpente fu preso da una tal convulsione di risa, che ridi, ridi, ridi, alla fine, dallo sforzo del troppo ridere, gli si strappò una vena sul petto: e quella volta morì davvero.

Allora Pinocchio ricominciò a correre per arrivare a casa della Fata prima che si facesse buio. Ma lungo la strada non potendo più reggere ai morsi terribili della fame, saltò in un campo coll’intenzione di cogliere poche ciocche d’uva moscadella. Non l’avesse mai fatto!

Appena giunto sotto la vite, crac… sentì stringersi le gambe da due ferri taglienti, che gli fecero vedere quante stelle c’erano in cielo.

Il povero burattino era rimasto preso da una tagliuola appostata là da alcuni contadini per beccarvi alcune grosse faine, che erano il flagello di tutti i pollai del vicinato.