Actions

2 הפרק

< The Adventures of Pinocchio - 3

ג'פטו התגורר בבית קטן.
הבית הואר באור אשר הגיע מחלון צר. רהיטי הבית היו מן הפשוטים: כיסא רקוב, מיטה רגילה ושולחן מפורק לחלוטין. על גבי הקיר אשר בקצה בית נראה תנור, ובתנור בערה אש. אך האש מצוירת הייתה, וליד התנור צוירה קדרה רותחת וממנה עולים אדים הנראים אמיתיים להפליא.
ג'פטו נכנס לביתו ונטל את כליו והחל לנסר ולגלף את בול-העץ.
"מה יהיה שם הבובה?" שאל ג'פטו את עצמו. "רוצה אני לכנותה 'פינוקיו'. שם זה מזל יביא לה. ידעתי על משפחה ששמות בניה היו כך: אבא פינוקיו, אימא פינוקיה וילדים פינוקי. לכולם היה טוב. בן-המשפחה העשיר היה קבצן."
אחר שמצא ג'פטו שם לבובת-העץ, הוא החל לעבוד במהירות וגילף את שערותיה של הבובה. אחר הכין מצח ואחר עיניים.
אך ברגע זה הגיעה הפתעה: אחר שגילף את העיניים, הוא ראה שאותן עיניים מביטות אל עיניו.
ג'פטו ראה כי עיני-העץ מביטות עליו, והוא נעלב ואמר בכעס:
"עיני-עץ רעות, למה מסתכלות אתן עליי?" אך לא נשמע מענה.
אחרי שגילף ג'פטו את העיניים הכין גם אף. אך כאשר האף גולף, הוא התארך והתארך והתארך, ואחרי כמה דקות היה זה אף ארוך מאוד...
ג'פטו המסכן ניסה לכרות אותו. אך מיד אחרי שחתך, האף הסורר חזר להתארך.
אחר גילוף האף, ג'פטו גילף גם פה.
אך לפני שגמר להכין את הפה, הפה החל לצחקק ללעוג לו.
"חדל לצחוק!" אמר ג'פטו בעלבון, אך הוא דיבר אל העצים והאבנים.
"אמרתי לך להפסיק!" צעק ג'פטו באיום.
הפה חדל מצחוק, אך חרץ לו לשון ארוכה.
ג'פטו לא רצה להסתכן. הוא העמיד פנים שלא ראה דבר והמשיך בעבודתו.
אחר שגמר לגלף את פיו של פינוקיו, הוא גילף לו את סנטרו, צווארו, כתפיו, בטנו, זרועותיו וכפות-ידיו.
כאשר ג'פטו גמר לגלף את כפות-הידיים, הוא שם לב שמישהו מסיר את הפאה מקרחתו. הוא הסתכל אל-על, ומה הוא ראה? שפאתו הצהובה נמצאת בידי בובת-העץ.
"פינוקיו! החזר את פאתי!"
אך זה לא עשה כדבריו, אלא שם אותה על ראשו ונעלם כמעט בתוכה.
התנהגות גסה זו החמיצה את לבו של ג'פטו. מעולם לא היה כה עצוב. הוא אמר לפינוקיו: "ילד רע! לא גמרתי לעשותך, ואתה כבר מתחצף אל אביך! רע מאוד, ילדי, רע מאוד!"
אך ג'פטו לא הכין לבובה רגליים וכפות-רגליים.
כאשר סיים ג'פטו לגלף את רגליו של פינוקיו, נחתה על אפו בעיטה עזה.
"זה הגיע לי," חשב ג'פטו לעצמו, "הייתי צריך לדעת! כעת מאוחר מדי!"
הוא החזיק את הבובה תחת זרועותיה והעמידה על הרצפה כדי שתלך.
רגליו של פינוקיו מאובנות היו, ולא ידע הוא ללכת. לכן ג'פטו הובילו כדי ללמדו צעד אחר צעד.
כאשר אותן רגליים החלו לנוע החל פינוקיו ללכת לבד ולרוץ בבית. לבסוף פתח את הדלת, קפץ לרחוב ונס.
וג'פטו המסכן אץ ורץ אחריו, אך לא הצליח ללכדו, מפני שפינוקיו קיפץ כארנב-פרא, וכאשר רגליו דרכו על המדרכה הן כה רעשו. זה נשמע כעשרים איכרים הולנדיים ההולכים בנעלי-עץ.
"תפסוהו! תפסוהו!" זעק ג'פטו. אך אנשי הרחוב ראו את בובת-העץ הרצה כסוס, נעמדו והביטו כמכושפים. והם צחקו וצחקו עד שבטנם כאבה מרוב צחוק.
רצה המקרה, ולבסוף הגיע שוטר. הוא שמע את השאון וסבר כי זהו סייח הבורח מאדונו. השוטר עמד בעוז באמצעו של הרחוב, ברגליים מפוסקות, והחליט ללכוד אותו כדי שלא יהיו צרות איומות יותר.
פינוקיו ראה את אותו שוטר החוסם את הרחוב והחליט לעבור תחת רגליו המפוסקות, אך לא הצליח ונלכד.
השוטר עמד בלי נוע ואחז בו באפו בעדינות (היה לו אף ארוך אשר נועד כאילו לתפיסה). ואחר החזיר את פינוקיו לידי ג'פטו, וג'פטו רצה למשוך באוזניו כדי ללמדו לקח. חשבו לכם איך ג'פטו הרגיש כאשר תר אחר אותן אוזניים ולא מצא אותן. ולמה? ג'פטו גילף את פינוקיו בחופזה ושכח לגלף לו את אוזניו.
ג'פטו תפס את פינוקיו בעורפו, משכו לאחור ואמר לו בזעם:
"בוא אתי. בבית נגמור את העניין!"
כאשר שמע פינוקיו את אותן מילים איומות, נשכב ברחוב וסירב להמשיך ללכת. סקרנים והולכי-בטל נעצרו והתאספו.
כל אחד היה לו מה לומר.
"בובה מסכנה!" כמה אנשים אמרו, "בצדק היא לא רוצה לשוב לביתה! כנראה האדם הזה, ג'פטו, יכה אותה מכות חזקות עד זוב דם!"
ואחרים אמרו בזדון: "אולי ג'פטו נראה נחמד! אך הוא אכזר כלפי ילדים! אם אותה בובה תהיה אצלו, הוא יפרק אותה לגמרי!"
כך כולם אמרו הרבה דברים ועשו המולה רבה, עד שהשוטר עזב את פינוקיו ולקח את ג'פטו לבית-האסורים. ג'פטו לא ידע מה להגיד, והוא בכה ויילל כילד קטן. וכאשר קרבו לבית-האסורים הוא אמר:
"ילד פרחח! ואני רציתי שהוא יהיה טוב! אך זה הגיע לי! הייתי צריך לדעת!"
ומה ארע לאחר מכן? זהו מעשה פלאי. אספרה בפרקים הבאים.

Geppetto, tornato a casa, comincia subito a fabbricarsi il burattino e gli mette il nome di Pinocchio. Prime monellerie del burattino.

La casa di Geppetto era una stanzina terrena, che pigliava luce da un sottoscala.
La mobilia non poteva essere più semplice: una seggiola cattiva, un letto poco buono e un tavolino tutto rovinato. Nella parete di fondo si vedeva un caminetto col fuoco acceso; ma il fuoco era dipinto, e accanto al fuoco c’era dipinta una pentola che bolliva allegramente e mandava fuori una nuvola di fumo, che pareva fumo davvero.

Appena entrato in casa, Geppetto prese subito gli arnesi e si pose a intagliare e a fabbricare il suo burattino.

- Che nome gli metterò? - disse fra sé e sé. - Lo voglio chiamar Pinocchio. Questo nome gli porterà fortuna. Ho conosciuto una famiglia intera di Pinocchi: Pinocchio il padre, Pinocchia la madre e Pinocchi i ragazzi, e tutti se la passavano bene. Il più ricco di loro chiedeva l’elemosina.

Quando ebbe trovato il nome al suo burattino, allora cominciò a lavorare a buono, e gli fece subito i capelli, poi la fronte, poi gli occhi.

Fatti gli occhi, figuratevi la sua maraviglia quando si accorse che gli occhi si muovevano e che lo guardavano fisso fisso.

Geppetto, vedendosi guardare da quei due occhi di legno, se n’ebbe quasi per male, e disse con accento risentito:

- Occhiacci di legno, perché mi guardate?

Nessuno rispose.

Allora, dopo gli occhi, gli fece il naso; ma il naso, appena fatto, cominciò a crescere: e cresci, cresci, cresci diventò in pochi minuti un nasone che non finiva mai.

Il povero Geppetto si affaticava a ritagliarlo; ma più lo ritagliava e lo scorciva, e più quel naso impertinente diventava lungo.

Dopo il naso, gli fece la bocca.

La bocca non era ancora finita di fare, che cominciò subito a ridere e a canzonarlo.

- Smetti di ridere! - disse Geppetto impermalito; ma fu come dire al muro.

- Smetti di ridere, ti ripeto! - urlò con voce minacciosa.

Allora la bocca smesse di ridere, ma cacciò fuori tutta la lingua.

Geppetto, per non guastare i fatti suoi, finse di non avvedersene, e continuò a lavorare.

Dopo la bocca, gli fece il mento, poi il collo, le spalle, lo stomaco, le braccia e le mani.

Appena finite le mani, Geppetto sentì portarsi via la parrucca dal capo. Si voltò in su, e che cosa vide? Vide la sua parrucca gialla in mano del burattino.

- Pinocchio!… rendimi subito la mia parrucca!

E Pinocchio, invece di rendergli la parrucca, se la messe in capo per sé, rimanendovi sotto mezzo affogato.

A quel garbo insolente e derisorio, Geppetto si fece triste e melanconico, come non era stato mai in vita sua, e voltandosi verso Pinocchio, gli disse:

- Birba d’un figliuolo! Non sei ancora finito di fare, e già cominci a mancar di rispetto a tuo padre! Male, ragazzo mio, male!

E si rasciugò una lacrima.

Restavano sempre da fare le gambe e i piedi.

Quando Geppetto ebbe finito di fargli i piedi, sentì arrivarsi un calcio sulla punta del naso.

- Me lo merito! - disse allora fra sé. - Dovevo pensarci prima! Ormai è tardi!

Poi prese il burattino sotto le braccia e lo posò in terra, sul pavimento della stanza, per farlo camminare.

Pinocchio aveva le gambe aggranchite e non sapeva muoversi, e Geppetto lo conduceva per la mano per insegnargli a mettere un passo dietro l’altro.

Quando le gambe gli si furono sgranchite, Pinocchio cominciò a camminare da sé e a correre per la stanza; finché, infilata la porta di casa, saltò nella strada e si dette a scappare.

E il povero Geppetto a corrergli dietro senza poterlo raggiungere, perché quel birichino di Pinocchio andava a salti come una lepre, e battendo i suoi piedi di legno sul lastrico della strada, faceva un fracasso, come venti paia di zoccoli da contadini.

- Piglialo! piglialo! - urlava Geppetto; ma la gente che era per la via, vedendo questo burattino di legno, che correva come un barbero, si fermava incantata a guardarlo, e rideva, rideva e rideva, da non poterselo figurare.

Alla fine, e per buona fortuna, capitò un carabiniere, il quale, sentendo tutto quello schiamazzo e credendo si trattasse di un puledro che avesse levata la mano al padrone, si piantò coraggiosamente a gambe larghe in mezzo alla strada, coll’animo risoluto di fermarlo e di impedire il caso di maggiori disgrazie.

Ma Pinocchio, quando si avvide da lontano del carabiniere che barricava tutta la strada, s’ingegnò di passargli, per sorpresa, frammezzo alle gambe, e invece fece fiasco.

Il carabiniere, senza punto smoversi, lo acciuffò pulitamente per il naso (era un nasone spropositato, che pareva fatto apposta per essere acchiappato dai carabinieri), e lo riconsegnò nelle proprie mani di Geppetto; il quale, a titolo di correzione, voleva dargli subito una buona tiratina d’orecchi. Ma figuratevi come rimase quando, nel cercargli gli orecchi, non gli riuscì di poterli trovare: e sapete perché? Perché, nella furia di scolpirlo, si era dimenticato di farglieli.

Allora lo prese per la collottola, e, mentre lo riconduceva indietro, gli disse tentennando minacciosamente il capo:

- Andiamo a casa. Quando saremo a casa, non dubitare che faremo i nostri conti!

Pinocchio, a questa antifona, si buttò per terra, e non volle più camminare. Intanto i curiosi e i bighelloni principiavano a fermarsi lì dintorno e a far capannello.

Chi ne diceva una, chi un’altra.

- Povero burattino! - dicevano alcuni, - ha ragione a non voler tornare a casa! Chi lo sa come lo picchierebbe quell’omaccio di Geppetto!…

E gli altri soggiungevano malignamente:

- Quel Geppetto pare un galantuomo! ma è un vero tiranno coi ragazzi! Se gli lasciano quel povero burattino fra le mani, è capacissimo di farlo a pezzi!…

Insomma, tanto dissero e tanto fecero, che il carabiniere rimise in libertà Pinocchio e condusse in prigione quel pover’uomo di Geppetto. Il quale, non avendo parole lì per lì per difendersi, piangeva come un vitellino, e nell’avviarsi verso il carcere, balbettava singhiozzando:

- Sciagurato figliuolo! E pensare che ho penato tanto a farlo un burattino per bene! Ma mi sta il dovere! Dovevo pensarci prima!…

Quello che accadde dopo, è una storia da non potersi credere, e ve la racconterò in quest’altri capitoli.