Actions

4 הפרק

< The Adventures of Pinocchio - 4

ג'פטו התגורר בבית קטן
ילדים, אספרה כי כאשר לקחו את ג'פטו לבית-האסורים, ברח פינוקיו השובב מידיו החסונות של השוטר, נשא רגליו ורץ בשדות בכדי להגיע במהירות לביתו. כשד-משחת קפץ הוא ועבר מהמורות גבוהות, גדרות קוצניות ובארות-מים, כארנב הבורח מפני הציידים. בהגיעו לביתו מצא את הדלת חצי-פתוחה. הוא פתחה, נכנס, ואחרי שנעל את הדלת, ישב על הרצפה, נשם לאיטו ושמח.
אך שמחתו לא האריכה, כי שמע מישהו משמיע את קולו בחדר השני:
"צררר...צררר..."
"מי זה?" שאל פינוקיו בפחד.
"אני הוא זה!"
פינוקיו סב וראה צרצר מתהלך לאיטו על הקיר.
"הגד לי, צרצר, מי הנך?"
אני הוא הצרצר המדבר, ואני מתגורר בחדר זה יותר ממאה שנים."
"וכעת זהו חדרי," אמרה הבובה, "ואם רוצה אתה להיות צדיק, הלאה מכאן, ואל תשוב."
"איני הולך," אמר הצרצר, "לפני שתשמע דבר-מה חשוב."
"דבר והתעופף."
"אבוי להם לילדים רעים אשר לא מקשיבים להוריהם ובורחים מביתם! לעולם יהיה להם רע, ולבסוף הם מתחרטים על מעשיהם!"
"יקירי הצרצר, יכול אתה לצרצר כאוות נפשך, אך יודע אני כי אלך ממקום זה למחרת כאשר השמש תזרח, מפני שאם אשאר פה יקרה לי מה שתמיד קורה לילדים. ישלחוני לבית-הספר, ואהיה צריך ללמוד כרצוני או בעל-כורחי. והאמת היא, שאינני חפץ בלמידה. אוהב אני לצוד פרפרים, לטפס על עצים ולהוציא גוזלים מקנם."
"כסיל שכמוך, יודע אתה כי אם תעשה זאת, תהיה יום אחד חמור ויצחקו לך?"
"בלום פיך, צרצר מעוות, ואל תעליב!" צווח פינוקיו.
אך הצרצר היה ארך-רוח. הוא לא נעלב מגסות-רוחו של פינוקיו ודיבר באותו טון-דיבור:
"ואם אינך חפץ ללכת לבית-הספר, מדוע שלא תבחר מקצוע, כדי שתוכל להרוויח את כספך ולחמך ביושר?"
"רוצה אתה לדעת למה?" סח פינוקיו שהתחיל להתרגז, "מקצוע אחד ויחיד אהוב עליי מן המקצועות אשר ברחבי תבל."
"ומהו המקצוע הלז?"
"אכילה, שתייה, שינה, בילוי והסתובבות-מבוקר-עד-ליל."
"צריך אתה לדעת," סח הצרצר המדבר ברוגע, "שכל אדם שזהו מקצועו מוצא את עצמו בבית-החולים או בבית-האסורים."
"פינוקיו, מסכן שלי! אני מרחם עליך!"
"מדוע מרחם אתה עליי?"
"מפני שהנך בובת-עץ. ומה שיותר גרוע הוא, שיש לך ראש-עץ!"
כאשר פינוקיו שמע דברים אלו, הוא קפץ בזעם, נטל פטיש-עץ ויידה אותו על הצרצר המדבר.
כנראה לא רצה לפגוע בו. אך חוסר מזל שכזה! הוא פגע בראשו, והצרצר המסכן כמעט שלא הצליח לנשום, ואחר נשאר דבוק אל הקיר ולא נע.

La storia di Pinocchio col Grillo-parlante, dove si vede come i ragazzi cattivi hanno a noia di sentirsi correggere da chi ne sa più di loro.

Vi dirò dunque, ragazzi, che mentre il povero Geppetto era condotto senza sua colpa in prigione, quel monello di Pinocchio, rimasto libero dalle grinfie del carabiniere, se la dava a gambe giù attraverso ai campi, per far più presto a tornarsene a casa; e nella gran furia del correre saltava greppi altissimi, siepi di pruni e fossi pieni d’acqua, tale e quale come avrebbe potuto fare un capretto o un leprottino inseguito dai cacciatori. Giunto dinanzi a casa, trovò l’uscio di strada socchiuso. Lo spinse, entrò dentro, e appena ebbe messo tanto di paletto, si gettò a sedere per terra, lasciando andare un gran sospirone di contentezza.

Ma quella contentezza durò poco, perché sentì nella stanza qualcuno che fece:

- Crì-crì-crì!

- Chi è che mi chiama? - disse Pinocchio tutto impaurito.

- Sono io!

Pinocchio si voltò e vide un grosso Grillo che saliva lentamente su su per il muro.

- Dimmi, Grillo: e tu chi sei?

- Io sono il Grillo-parlante, ed abito in questa stanza da più di cent’anni.

- Oggi però questa stanza è mia, - disse il burattino, - e se vuoi farmi un vero piacere, vattene subito, senza nemmeno voltarti indietro.

- Io non me ne anderò di qui, - rispose il Grillo, - se prima non ti avrò detto una gran verità.

- Dimmela e spìcciati.

- Guai a quei ragazzi che si ribellano ai loro genitori e che abbandonano capricciosamente la casa paterna! Non avranno mai bene in questo mondo; e prima o poi dovranno pentirsene amaramente.

- Canta pure, Grillo mio, come ti pare e piace: ma io so che domani, all’alba, voglio andarmene di qui, perché se rimango qui, avverrà a me quel che avviene a tutti gli altri ragazzi, vale a dire mi manderanno a scuola e per amore o per forza mi toccherà studiare; e io, a dirtela in confidenza, di studiare non ne ho punto voglia e mi diverto più a correre dietro alle farfalle e a salire su per gli alberi a prendere gli uccellini di nido.

- Povero grullerello! Ma non sai che, facendo così, diventerai da grande un bellissimo somaro e che tutti si piglieranno gioco di te?

- Chétati. Grillaccio del mal’augurio! - gridò Pinocchio. Ma il Grillo, che era paziente e filosofo, invece di aversi a male di questa impertinenza, continuò con lo stesso tono di voce:

- E se non ti garba di andare a scuola, perché non impari almeno un mestiere, tanto da guadagnarti onestamente un pezzo di pane?

- Vuoi che te lo dica? - replicò Pinocchio, che cominciava a perdere la pazienza. - Fra tutti i mestieri del mondo non ce n’è che uno solo, che veramente mi vada a genio.

- E questo mestiere sarebbe?…

- Quello di mangiare, bere, dormire, divertirmi e fare dalla mattina alla sera la vita del vagabondo.

- Per tua regola, - disse il Grillo-parlante con la sua solita calma, - tutti quelli che fanno codesto mestiere finiscono sempre allo spedale o in prigione.

- Bada, Grillaccio del mal’augurio!… se mi monta la bizza, guai a te!

- Povero Pinocchio! Mi fai proprio compassione!…

- Perché ti faccio compassione?

- Perché sei un burattino e, quel che è peggio, perché hai la testa di legno.

A queste ultime parole, Pinocchio saltò su tutt’infuriato e preso sul banco un martello di legno lo scagliò contro il Grillo-parlante. Forse non credeva nemmeno di colpirlo: ma disgraziatamente lo colse per l’appunto nel capo, tanto che il povero Grillo ebbe appena il fiato di fare crì-crì-crì, e poi rimase lì stecchito e appiccicato alla parete.